החזרת התביעה לבימ"ש קמא לצורך קביעת גובה הסכומים בגינם יש לחייב את המערערת בהשבה

א.    ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא ( כב' השופט ד' גדול) מיום 6.8.02 לפיו הצדדים היו ידועים בציבור במשך כשנה, וכן קבע, על דרך האומדנא, כי המשיב והמערער שכנגד (להלן: "המשיב") זכאי ל-30% מהתמורה שתתקבל בגין מכירת הבית בו מתגוררת המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: "המערערת") ב... (להלן: "הבית").

ב.      עיקרי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, הם כדלקמן:

המערערת, קשרה קשרים אינטימיים עם המשיב, בהיותה גרושה ואם לילדה. לצדדים בת משותפת, שנולדה במהלך שנת 1997.

המערערת, רכשה ביום 16.12.1996 (בפסק הדין הופיע בשגגה התאריך 16.12.91) בית .., כשבסיס סכום הרכישה, מקורו בדירת מגוריה של המערערת ...

דירתה של המערערת נמכרה בסכום של 120,000 $ והמערערת הוסיפה סכומים נוספים מפדיון חסכונות שהיו ברשותה.

לשם קבלת יתרת הסכום, נטלו הצדדים משכנתא על הבית בסך של 180,000 $, כאשר המערערת נרשמה כלווה ראשית והמשיב כלווה "נלווה".

לימים, נותק הקשר בין הצדדים, וכל צד מטיל את האשם על האחר.

משכך, הוגשו תביעות לבית משפט קמא, כמפורט בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, בעמ' 64:

האחת (תמ"ש 14090/01), תביעה אשר הוגשה ע"י המשיב, בה עתר לקבוע כי הוא ידוע בציבור של המערערת, ומשכך, להחלת עקרונות הלכת השיתוף על כלל נכסי הצדדים.

השניה (ת.א. 5007/01), אשר הוגשה ע"י המערערת, לפינויו של המשיב מהבית.

כן הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בדבר מזונות הקטינה (תביעה שאינה חלק מפסק דינו של בית משפט קמא, ואינה מעניינו של ערעור זה).

בית משפט קמא לא נתן את אמונו בעדויותיהם של שני הצדדים, אם כי קבע מספר ממצאים עובדתיים, כדלקמן:

(א)    בני הזוג היו ידועים בציבור במשך תקופה שלא עלתה על שנה אחת.

(ב)     תרומתו של המשיב לרכישת הבית, בכסף או בשווה כסף, לא היתה בגדר מתנה.

ביהמ"ש קמא קבע כי המשיב זכאי להשבת הסכומים שהשקיע בבית. אולם, משלא הוגשה לבית משפט רשימה מסודרת ומהימנה של השקעות המשיב בדירה, קבע ביהמ"ש קמא, על דרך האומדנא כי המשיב זכאי ל-30% מהתמורה שתתקבל בגין מכירת הבית, לאחר תשלום החובות.

ג.    טענות הצדדים

המערערת טוענת כי טעה בית משפט קמא שקבע כי הבית נרשם על שם המערערת בלבד, על מנת להמלט מאימת נושי המשיב.

כן טוענת המערערת, כי טעה בית משפט קמא משקבע שכלל הסכומים שנתנו למערערת על ידי המשיב, לא ניתנו כמתנה למערערת.

בנוסף, טוענת המערערת, טעה בית משפט קמא שדחה את גרסתה לפיה הסכומים ששולמו על ידי המשיב, שולמו כנגד חיובו בתשלומי מזונות ביתם הקטינה.